מכתבי הורים

נעים להכיר, קוראים לי ח׳ ואני אמא של י׳.

ילדתי את י׳ בגיל 23 ואיך לומר זאת, הייתי אמא צעירה וחסרת ניסיון אבל אפילו אני ראיתי שמשהו לא בסדר. הוא לא שיתף פעולה עם אף אחד, לא יצר קשר עין, לא הגיב לשמו ובעיקר אהב מאוד לגלגל כל מה שיכול להתגלגל. קצת לפני גיל שנתיים פנינו לאבחון , לאחר מספר מפגשים ותצפיות הגענו לפגישת סיכום.

ישבנו דרוכים, היה רגע של שקט ואז זה הגיע ״הילד אוטיסט״ ואני בתמימות ״ איזה אוטיסט ?״ והם ״ אוטיסט קלאסי״. אחר כך נאמרו עוד הרבה דברים אבל כבר בקושי הקשבתי להם, המחשבות שלי נדדו למקום אחר. בעלי ואני יצאנו מהמרפאה, כל אחד הלך לרכב שלו בלי לומר מילה. זה היה יום חורפי, ירד מבול, נסעתי לים, ישבתי על החול הרטוב עם מטרייה שחורה ענקית מעליי, בכיתי, כעסתי, צעקתי ושם התקבלה ההחלטה, שאני לא מוותרת , שאעשה הכל כדי להביא את הבן שלי לתפקוד מקסימלי אבל אז עוד לא ידעתי שהמשאלה שלי תתגשם.

לאחר בירור מקיף והרבה פגישות עם אנשי מקצוע, בחרתי בABA ( ניתוח התנהגות יישומי ).

התחברתי מאוד לגישה בגלל הסדר והארגון שיש בה, הכל ברור, מהן מטרות לטווח הקצר ומה לטווח הארוך. איך אפשר ללמד ילד לא מתקשר לשתף פעולה, להיות פנוי ללמידה וגם ליהנות מהדרך.

בחרתי במנתחת התנהגות שתלווה אותנו, הבחירה נעשתה מתוך חיבור ואינטואיציה ועד היום אני מודה ליקום ששלח לי אותה.

מנתחת ההתנהגות בנתה לבן שלי תוכנית מותאמת לתפקוד שלו וככה שלב אחרי שלב הוא רכש מיומנויות תואמות גיל. הוא עבד קשה.. החדר שלו הפך להיות חדר טיפולים, התרפיסטיות הגיעו יום יום ועבדו איתו לפי התוכנית. הוא למד להגיב, ליצור קשר עין, לאכול אוכל מוצק, להינות ממשחק, להביע סקרנות והכי חשוב, הוא למד לדבר. בגיל שלוש הוא נכנס לגן ( גן רגיל) עם משלבות וכמובן עם ההנחיה של מנתחת ההתנהגות. היו ימים טובות והיו גם ימים קשים אבל לא פחדתי לרגע, הרגשתי ביטחון מלא וידעתי שאנחנו בדרך הנכונה. תוכנית השילוב היתה כל כך מדוייקת ונתנה מענה לכל צורך שעלה.

בגיל שבע י׳ עלה לכיתה א׳ , כיתה רגילה עם משלבת סמויה וכמובן בהנחיה של אותה מנתחת התנהגות.

ושוב השיטה הוכיחה את עצמה, בכל שלב , לכל קושי היה מענה. ואני לא מתכוונת לזה שהמשלבת היתה שם ונתנה סיוע או פתרה איזו בעיה, לא, אני מתכוונת לזה שי׳ קיבל כלים איך להתמודד עם בעיות וקשיים שיוכל ליישם אותם גם כשהמשלבת לא תהיה בסביבה.

לכיתה ד׳ הבן שלי עלה ללא שילוב, הוא עלה לבד, הוא עלה מצוייד עם הרבה כלים להתמודדות בכל מצב.

בכיתה ה׳ הוא זכה במקום ראשון בתחרות ״ הממציא הצעיר ״ בגוגל.

נכון להיום, י׳ בן 13, לומד בחטיבה (ללא שילוב). הוא תלמיד מצטיין, אהוב על המורים, מוקף בכמה חברים טובים (חברים עוד מכיתה א׳) ואיך אומרים? השמיים הם הגבול.

ומה איתי אתם שואלים,

לפני כמה זמן שוב יושבת לי בים.

ילדה קטנה בעולם גדול. אני, השמש ואלוהים.

ובאמצע הרגע המטורף הזה, מהדהד לי פתאום שיר בראש. שתי מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב ועוצרות את נשימתי. שתי מילים קצרות שנושאות עמן כל כך הרבה.

מודה אני.

ואכן, מודה אני.

מודה אני על כל השנים האלה. על כל מה שהיה בהן . על הרגעים הטובים, על הניצחונות וגם על ההפסדים.

מודה אני על הניסיונות וההישגים. על הפעמים שנפלנו וקמנו ואז לפעמים נפלנו שוב.

מודה אני לכל אנשי המקצוע שתמכו, על אלו שפרגנו, על אלו שדחפו ועודדו.

מודה אני על החברים, שרכשתי בדרך.

אבל יותר מכול,

אני מודה למנתחת ההתנהגות שלי.

המלאכית שלי. הנדירה והיקרה.

זאת שלימדה אותי את משמעות המילים- מקצועיות, מסירות ואהבת חינם. זאת שהכניסה אותנו לעולמה , עטפה את י׳ באהבה והאמינה בו יותר משהאמנתי בו בעצמי. זאת שבזכות התמיכה המטורפת שלה הבן שלי הצמיח שורשים והפך לנער גאה.

זאת שבזכותה הגשמתי חלום.

זאת שבזכותה, מודה אני.

חשוב לי שתדעי עד כמה את משמעותית בחיים שלנו.

עד כמה את נדירה.

תודה לך, תודה על הכול.  (אמא לנער בן 13)